הם קראו לי איריס, ההורים שלי.
הם גרו בארה"ב, סטודנטים לתואר שני ושלישי שמאד אהבו טבע ורצו שלבת שתיוולד בחו"ל יהיה שם שיתגלגל גם לאמריקאים על הלשון ושיהיה נוח לכתוב בדרכון.
בגלל זה אני איריס.
כילדה הסתובבתי עם שם די מיושן, אחת בשכבה.
היו תקופות שבאו והלכו לפרקים שרציתי להפטר ממנו.
התירוצים שאיריס זה פרח ייחודי עם מאות (או אלפי?) זנים לא שכנע אותי.
גם לא שזה שם של איזו אלה יוונית מדליקה.
שנאתי אותו לא פעם.
הוא הרגיש לי כבד
מחייב
מיוחד
מדי.
רק בשנים האחרונות משהו איתו התחיל להתחבר לי, יותר מתמיד.
אולי זה העסק שמחייב אותי להציג את עצמי עשרות פעמים בשבוע ולעמוד מאחוריו בגאון.
אולי זה משהו בכמעט גיל 40.
אולי זה משהו בקשר עם ההורים, שמשתנה כל הזמן, גם אחרי שהם הולכים לעולמם.
כי הדמות שלהם מופנמת עמוק בתוכי לטוב ולרע ומזכירה לי שאני מי שאני, לטוב ולרע.
ואני חושבת שיותר מהכל, האיריס הזו שבתוכי מסמלת רצון לצמוח עוד ועוד, יותר ויותר גבוה, אבל בדרך הייחודית שלי.
נכון שזו יכלה להיות גם כלנית, רקפת או ורד.
אבל קוראים לי איריס.
והיום אני הכי איריס שיש.