החגים זה כמו כוסברה – או שאוהבים אותם או שלא סובלים אותם.
מצד אחד יש איזו תחושה מיוחדת באוויר,
כולם לבושים בחולצה לבנה (אלא אם היא מוכתמת מדי ולא הספקנו לקנות חדשה ואז מסתפקים באיזו חולצה חגיגית אחרת ומקווים שאף-אחד לא ישים לב שהיא לא לבנה. או בקיצור היוש שחזור חוויית "לא בא לי להיות החריגה בלי החולצה הלבנה בכל שכבת ד'")
ובאופן כללי יש איזו עשייה בלתי פוסקת סביב ההתארגנות של מי מבשל מה, מי מסיע את מי, מי יושב (או לא יושב) ליד מי ומי, סליחה, מה נשתנה.
ויש חופש (או שלא ממש אם את עצמאית, נגיד, סתם כדוגמה)
ויש מנוחה (או שלא ממש אם את עצמאית, נגיד, סתם כדוגמה)
ויש זמן משפחתי (או ש…טוב הבנתם)
אבל בגדול באמת – יש איזה משהו אחר בתקופה הזו.
החגים זה לחכות לקניידלעך של פעם בשנה או לגפילטע פיש של סבתא
או להתבאס כי אלוהים ישמור עם הגפילטע פיש האלה כל שנה.
זה לחכות לפגוש את הבן-דוד מהצד של הסבא של הגיס ההוא שתמיד אפשר לריב איתו על פוליטיקה אפילו שאף-אחד לא רוצה לדבר על זה אבל כמה שזה כייף לריב על פוליטיקה כי בסוף כולם אוכלים יחד עם חיוך את הקינוח בלי הקמח, עם הבוטנים, עם השוקולד, בלי גלוטן.
או לנסות להמנע מלהסתכל בעיניים של הבת-דודה הזו שהיינו חברות ממש טובות פעם עד שהיא עשתה לי את הקטע הזה של ה'אתם לא מבינים איזו חוצפה יש לה והיא בכלל לא התקשרה ואני דווקא ניסיתי אבל אין מה לעשות צריך שני צדדים בשביל קשר' אבל אין ברירה כי כשעושים לחיים אז חייבים להסתכל בעיניים ואז פתאום הקרח מפשיר אבל לא ממש ואולי עכשיו אפשר להתחיל מחדש אבל אני עדיין כועסת.
החגים זה לחשוב עם מי רוצים לעשות את הסדר
ועם מי רוצים לעשות סדר כי יש ביניכם הרבה בלגן שצריך לארגן.
זה לחשוב למי לקנות מתנה ולדאוג לפתק החלפה כי אי אפשר תמיד לקלוע
או לטוס לחו"ל כי מי צריך את כל הבלגן הזה וחייבים פעם אחת להתנתק מכל זה ואז להרגיש קצת אשמים וללכת לבית חב"ד ולהתקשר הביתה בוידאו ולקנא יותר בזה שהם אוכלים עכשיו את העוף הממולא הזה שאתה מחכה לו כל שנה בזמן שמאחוריך יש ים כחול כמעט שקוף שתמיד קינאת בכל מי שהצטלם לידו ואיזה שטויות זה עכשיו, אתה רק רוצה הביתה.
החגים זה להפגש עם כל האנשים שאתה אוהב
ולרצות לבכות כל פעם מחדש בגלל כל האנשים שאתה לא יכול לפגוש
כי הם אוכלים עכשיו חרוסת בשמיים.
החגים זה הכל מהכל.
הם מטעים, הם לוחצים על כל הכפתורים הסודיים, הם מערבבים לנו את הקרביים.
ואולי בגלל זה הם לא ממש כוסברה –
אולי אפשר קצת לאהוב אותם וקצת לא לסבול אותם
אם נותנים מקום לכל מה שהם מביאים איתם.
