מוקדש לכל מי שמרגיש שכמעט ויתרו עליו

"עוף החוצה!" היא צרחה עליו, בפעם השניה באותו שיעור.
הוא כבר לא ניסה להתווכח למרות שבפנים הוא הרגיש שהוא בוער.
הוא קם ודחף את הכסא אחורה בחוזקה והעיף את הקלמר לרצפה.
כשיצא החוצה בעט בדלת בכל הכוח ואז טרק אותה אחריו.
"עכשיו אפשר להמשיך" הוא שמע אותה אומרת מאחורי הדלת הסגורה.
*
היא חיכתה לו עם ארוחה הצהריים למרות שידעה שאם תאכל איתו, האוכל שוב יתקע לה בגרון.
הכינה לו המבורגר על מחבת הפסים וצ'יפס כמעט כמעט שרוף, כמו שהוא אוהב. היא אפילו הוציאה את הקטשופ החוצה, שכבר יחכה לו אם יחליט שהיום הוא רוצה קצת מתוק ליד כל המלוח. היא אף-פעם לא ידעה איך הוא יחזור הביתה.
הוא נכנס הביתה בפנים זעופות וזרק את התיק בכזו עוצמה שבקבוק המים נפל ממנו, נפתח והמים התחילו לנזול על המדרגות שיורדות לקומה הראשונה.
"דיייייי כבר!!!" הוא צרח, עלה לחדר שלו שבקומה השניה, טרק את הדלת של החדר עד שכל הבית רעד.
היא שמעה אותו בוכה. שוב הוא בוכה.
היא רצתה לבכות יחד איתו אבל ידעה שהיא חייבת רק לחכות לו עם חיבוק גדול ובלי הרבה מילים.
היא גוועה אבל לא התחילה לאכול. רק חיכתה לו שירד.
לעלות אליו כשהוא ככה תמיד היה נגמר ברע.
הוא היה חייב להתקרר, יחד עם האוכל הטרי שהכינה לו בתקווה שהיום פשוט יבוא לאכול לידה ויספר שסתם שיחק בהפסקה עם מישהו שסופסוף הסכים לשתף אותו ושאף מורה לא צרחה עליו.
היא המשיכה לקוות.
*
"עוף החוצה!" הוא צרח עליו, בפעם השלישית באותו אימון.
הוא הרגיש את הגוש הקבוע מטפס לו בגרון, עד שלא הצליח לעצור את עצמו. הוא ידע שהמילים האלה שיוצאות לו מהפה, כאילו הוא לא שולט בהן, רק יביאו עליו עוד אש שתשרוף אותו שוב מבפנים: "לך תז$%^, יא מניאק!"
עכשיו, כשהיה בן 14, ההורמונים לא עזרו ללשון שלו להיות נקיה יותר, רק מהירה יותר ופחות מסננת. זה לא עזר לו, כמובן.
לאימוני הטניס הוא לא חזר יותר. הוא החליט שזה בגלל שהוא לא רוצה אבל בפנים הוא ידע שאף-אחד כבר לא רוצה אותו שם.
כמו בכל מקום כמעט. כמו בכל דבר.
*
היא באה לאסוף אותו באמצע האימון.
המאמן התקשר אליה ורק אמר לה שתבוא כי הוא מפרק לה את האימון.
היא חיה בהבנה שכל רגע יכול להגיע טלפון, שבכל רגע יכול לקרות משהו ושבכל פעם שזה יקרה – היא תישבר מחדש ותרכיב את עצמה הכי מהר שהיא יכולה.
היא אף-פעם לא הייתה באמת מוכנה לרגע הזה.
אף רגע לא היה דומה לקודמו.
פעם הוא היה מהמורה הזו, פעם מאחרת, פעם מהיועצת, פעם ממדריך בחוג.
תמיד הגיעו עוד ועוד טלפונים אבל היא לא הפסיקה להאמין.
"כל יום ביומו" היא אמרה לו והרגישה שהיא רוצה לבכות ולבכות ולא להפסיק לבכות. אבל רק אמרה לו שוב ושוב "כל יום ביומו".
כך בכל יום מחדש.
*
"עוף החוצה!" צרח עליו המרצה בטכניון.
זה קרה אחרי שהוא התווכח איתו ואפילו נעמד כדי להוכיח שהנוסחה על הלוח פשוט מטופשת.
"מרצה נכבד, גם ככה אין לי מה לחפש פה. יש לך טעות ובזמן שאני אצא כדי לא להגיד לך מה אני חושב עליך, תבדוק את עצמך טוב טוב. נתראה במבחן סוף קורס".
הוא היה בן 17. כולם מסביבו היו בני 23 לפחות, המומים מהחוצפה והיהירות שלו.
אבל הוא, שסיים לבד את ספרי המתמטיקה של בית-הספר היסודי כי המורה לא נתנה לו לשבת בכיתה ולא הבינה שהקוצים בטוסיק שלו קשורים לא רק לקוצים שאיתם נולד אלא לקוצים שהיא והמורה לתנ"ך ומאמן הטניס והג'ודו ואפילו איזו מטפלת באומנות שפעם שלחו אותו אליה טיפחו והשקו אותו בהרבה רעל לאורך השנים. יותר מדי רעל.
והוא לא הסכים לתת לרעל הזה להכנס למרות שהוא הרגיש שזה כמעט קורה, כל יום מחדש. אבל רק כמעט.
*
שתי דקות לעליה לבמה.
הלב שלו דפק כמו משוגע.
הוא בדק את החולצה המכופתרת וגילה שלא כפתר אותה כמו שצריך ונשארה שארית קטנה של בד שמשתלשלת מלמטה.
הוא הביט למעלה לכיוון במה.
שיט, כבר מציגים אותו.
הוא הבין שלא יספיק לכפתר את החולצה מחדש והדם ירד לו מהפנים.
ואז שמע את השם שלו ברמקולים ומחיאות כפיים בעוצמה שהחרישה לו את האזניים ופתאום הכל נעלם.
הוא לא ראה כלום ולא שמע כלום.
רק ראה את המורה, את המאמן, את הנערה הזו שצחקה עליו ברשעות והצביעה.
ומאחוריהם – היא. האחת והיחידה שתמיד האמינה בו.
שידעה.
זו שחיכתה לו עם ארוחה החמה גם כשהוא ידע שהיא לא מסוגלת לבלוע כבר שום דבר בגללו.
זו שחיבקה אותו וספגה את הדמעות הבלתי נראות שלו, אלו שהפסיקו לזלוג באיזשהו שלב כי כבר לא היה לו יותר כוח לבכות או לצעוק.
זו שקיבלה עשרות של טלפונים, של הודעות, של מכתבים.
זו שאמרה לו "יום ביומו" כל יום, "כל יום ביומו".
וכולם לאט לאט התפוגגו לו מול העיניים ורק היא נשארה.
עכשיו הוא יכול לעלות לבמה. עכשיו הוא יכול.
*
"הצ'יפ הזה יחליף את כל התרופות הידועות לטיפול בהפרעת קשב וריכוז" הוא הכריז "אף ילד לא יצטרך יותר להרגיש שויתרו עליו. זהו סופו של עידן".
הוא ניסה לתת למחיאות הכפיים להכנס אליו ללב ולהחליף את כל הרעל שכמעט נכנס אליו במשך חיים שלמים.
בקהל ישב גבר מאפיר ומחא כפיים לאט לאט.
הוא צמצם את העיניים וניסה להתרכז רק בו.
הוא היה מוכר לו אבל לא מספיק.
ואז זה היכה בו.
זה היה המרצה מהטכניון. הוא חייך אליו.
הוא יודע שהוא טעה בנוסחה ההיא שעל הלוח, הוא חשב לעצמו. הוא יודע.
ואז המבט שלו עבר לשורה הראשונה.
היא ישבה שם. עם שיער אסוף בקפידה, אפור אפור, פניה מקומטות.
והיא חייכה. ובכתה. והיא הייתה כל-כך יפה.
והוא ידע שכל קמט בפניה היה בשבילו. בגללו אבל בשבילו.
והוא אהב אותה כל-כך.
"הפרס הזה מגיע לאמא שלי" הוא חזר למיקרופון אחרי שכבר בכלל היה צריך לרדת מהבמה.
"יום ביומו, היא תמיד אמרה לי. והיום – זה היום. היום – זה היום שלי. ושלה".